מהתלך לי על החול החם,
שורף עוד יום, בתקווה,
למחוק את הגעגוע.
עלה של סתיו נושר,
את הדממה שובר,
ונוחת בעצב על העץ הפגוע.
הימים נספרים, ואת חסרה.
הרוחות מתחזקות, ואני כשבר כלי.
נשמות תאומות, טועות, עפות בחזרה,
שואפות למצוא מקום מאחד יחד,
בשבילך. וגם קצת בשבילי.
כפות הרגליים נשרפות לאיטן,
חולקות כאב משותף עם הארמון,
הקמל והנשטף אל הגלים.
שברי זכוכיות מוסיפות לדקור,
חוסמות בלית ברירה את פתח האור,
ומפריחות את קסמו אל בין הצללים.
הימים מתקצרים, אך הים גועש,
טעות שנוצרת מפיחה בכאב חיים.
מלידה מלמדים אותנו, התמימים,
להודות תמיד על מה שיש,
גם כשדלת נטרקת וגם כשאנשים נלקחים.